יום שבת, שעון מעורר על 05:30. הזמן היחיד בשבוע שאני לא מעבירה לנודניק. אני מגיעה לחווה לפגוש את הכלבים שחולצו מכפרים או ניצלו מזריקת מוות בדקה ה-90, ויוצאת איתם לטיול בוקר לאורך החוף. שם, מול הים, במבט שלהם, יש ניצוץ שקשה לפספס. ברגע הזה על החוף אי אפשר שלא להרגיש – אלה חיים שניתנו מחדש. כשפוגשים את חן ואסף, שנותנים מעצמם 24/7, מבינים מיד שהגעת למקום שמחזיק חיים. לא צריך הסברים: רואים את זה בעיניים, מרגישים את זה בדרך שבה הדברים נעשים, בכל כלב שמקבל כאן הזדמנות אמיתית להתחיל מחדש.
אני מתנדבת בעיקר עם הכלבים ודרכם נחשפת לעשייה של החווה. לצד הטיפול בבעלי החיים מתקיימת כאן גם פעילות עבור לוחמות ולוחמים שמתמודדים עם פוסט-טראומה. סביב כל זה נוצרה קהילה של מתנדבים שבוחרים להשכים בשבת בבוקר לחווה – חותכים פירות לחוטמנים, ממלאים בריכה לברווזה הנכה ומרעיפים אהבה על עקיבא החמור, עם המבט האנושי, שתמיד מוצא רגע להתקרב לעוד ליטוף וחרוב.
ויש גם את לוק, כלב עם שלוש רגליים שחולץ מהפזורה הבדואית, שקופץ בתא שלו עד כמעט התקרה מרוב שמחה. לוק מזכיר לי בכל שבת מחדש מה אפשר ללמוד ממי שמסרב להתקרבן ולא מוותר על החיים, אלא חוגג אותם בלב פתוח ומפזר אהבה.
בכל פעם שאני יוצאת משער החווה, אני עם תחושה ברורה שיש כאן אנשים עם לב במקום הנכון. ובמציאות של כל כך הרבה רעש, כאב ואכזריות, חן ואסף מצליחים יום יום להחזיק מקום של אהבה טהורה.