יש הבדל מסוים באופן שבו נשים וגברים חווים פוסט טראומה, אבל האמת היא שאין דרך אחת “נכונה” להגיב לטראומה. באופן כללי נשים נוטות יותר לחוות את הפוסט טראומה דרך הגוף והקשר: חרדה, דריכות גבוהה, קשיי שינה, הצפה רגשית, ולעיתים גם תחושות אשמה, בושה או חוסר שייכות.
גברים לעיתים מבטאים יותר כעס, הסתגרות, הימנעות או ניסיון להמשיך לתפקד כרגיל בלי לגעת במה שקורה בפנים. אלו כמובן רק נטיות כלליות. בפועל אני פוגשת נשים שמגיבות בצורה מאוד קשוחה וגברים שמגיבים בצורה מאוד רגשית. מה שכן ידוע מהמחקר הוא שנשים לא בהכרח חוות יותר אירועים טראומטיים, אבל הן נוטות יותר לפתח פוסט טראומה אחרי אירוע כזה. אחד ההסברים הוא שטראומה אצל נשים קשורה לעיתים קרובות לפגיעה בתחושת הביטחון, בקשר ובתחושת הערך.
הדבר הכי חשוב כשנמצאים ליד אישה שמתמודדת עם פוסט טראומה הוא לא לנסות מיד לתקן אותה. הרבה אנשים רוצים להרגיע, לתת עצות או להסביר למה הכול בסדר, אבל מה שעוזר באמת הוא נוכחות יציבה. להקשיב בלי למהר לפתור, לא להיבהל מהרגשות, לא ללחוץ לספר הכול ולא להגיד “זה כבר מאחורייך”. הרבה פעמים עצם זה שמישהו מסוגל להיות לידך גם כשהמצב מורכב הוא הדבר המרגיע ביותר עבור נשים. חשוב גם לזכור שפוסט טראומה היא לא רק זיכרון מהעבר אלא מצב של מערכת עצבים בדריכות גבוהה, ולכן לפעמים מה שעוזר הם דווקא דברים פשוטים ויציבים כמו שגרה, נשימה, תנועה, קשר ומרחב בטוח.
הדבר הכי חשוב שהייתי רוצה שנשים שמתמודדות עם פוסט טראומה ישמעו הוא שהן לא מקולקלות. הרבה נשים חושבות שמשהו בהן נשבר או נהרס, אבל פוסט טראומה היא לא חולשה ולא פגם. זו מערכת עצבים שעשתה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות כדי לשרוד משהו גדול מדי. לכן הרבה פעמים הדרך להחלמה היא לא להילחם בעצמנו אלא ללמוד מחדש איך להיות בגוף, בקשר ובעולם.
אני הרבה שנים עובדת עם גברים ונשים פוסט טראומטים ורק עכשיו דרך הקבוצה בחווה אני רואה שוב ושוב כמה כוח יש לקשר. הרבה פעמים נשים עם פוסט טראומה מגיעות עם תחושה שהן “יותר מדי”: יותר מדי רגישות, יותר מדי חרדה, יותר מדי מורכבות. ואז בתוך הקבוצה קרה משהו אחר. הן מגלות שהחוויה שלהן לא מוזרה ולא חריגה ושיש עוד נשים שמבינות בדיוק על מה הן מדברות. זה לא קסם וזה לא קורה ביום אחד, אבל לאט לאט נוצר מרחב שבו אפשר להיות גם פגיעה וגם חזקה, גם מפוחדת וגם חיה. עבור הרבה נשים זו נקודת מפנה משמעותית בתהליך ההחלמה.