לינור ראובן אחראית סושיאל ומתנדבת בעמותה: 

"מאז שהשתחררתי מהמילואים חיפשתי מקומות להתנדב בהם. רציתי לתרום עוד.

נתקלתי בפוסט על חווה שיקומית חדשה למתמודדים עם פוסט טראומה מהשירות הצבאי.
הפוסט נפתח במשפט: 'אבל מי מחלץ את המחלצים?!' ומשם לא הפסקתי לקרוא. זה ה'הוק' שתפס אותי, וברגע שהבנתי מאיפה המשפט מגיע ומה המשמעות שלו – ידעתי שזה המקום שאני רוצה להתנדב בו.

יצרתי קשר והגעתי לפגישה עם חן, מוכנה ליום צילום חד־פעמי, עם חצובה ביד אחת ואייפד ביד השנייה. חשבתי שאצלם קצת תוכן, אשלח וזהו.

אבל אז התחלנו בסיור בחווה… והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות.
 לא ידעתי למה להתייחס קודם: בעלי החיים, המרחבים, הצבעוניות, האווירה – הכל היה כל-כך מיוחד.

נכנסתי לפגישה עם חן ואסף והחיבור היה מיידי. הם מסוג האנשים שאפשר לראות את הטוב בעיניים שלהם מהרגע הראשון. יש להם אנרגיה מטורפת והומור שיגרום לכם להתגלגל על הרצפה (כשהם במצב שטות… תנסו להחזיק אותם ברצינות יותר מ־5 דקות – The struggle is real).

הפתיחות, החום, האנושיות, הרגישות, היכולת שלהם לראות אנשים והחיבור שלהם יחד גורמים להבין שאין מתאימים מהם למשימה הזו.

אני מתנדבת בחווה כבר חצי שנה (חד־פעמי מישהו?).
בזמן הזה זכיתי להיות חלק מחוזרים לחיות: לראות חילוצים של בעלי חיים והשיקום שלהם ולהכיר מתנדבים מקסימים שנותנים את הנשמה בכל מזג אוויר. במהלך המחזור הראשון של קבוצת המטופלים הגעתי לצלם את הפעילויות והחוויות ולראות מקרוב את התהליך. זו הייתה אחת החוויות הכי מרגשות שלי.

בכל פעם שאסף מספר לי על מטופל או מטופלת שהגיעו בזכות הסושיאל, אני מחייכת ואומרת לעצמי – איזה מזל שההתנדבות הזו לא הייתה חד־פעמית.

תודה על הזכות וההזדמנות להיות חלק מהמקום הזה!"